גיל זלצמן

"אני מטפל באנשים כל הזמן", מחווה פרופ' גיל זלצמן בידיו על קירות המרפאה הרחבה שמכוסים בתעודות הוקרה ופתקי תודות רבים, בשעה שאנו נכנסים לחדרו.

"אתם יודעים, באים אליי מכל הסוגים, אז יש לי היכרות קרובה ועמוקה גם עם הציבור החרדי".

ואכן, השם שלו נשמע לא פעם ולא פעמיים כשנדרש אבחון מורכב:

"תשאלו את פרופ' זלצמן". הוא עשרות שנים בתחום, האבחונים שלו נחשבים מדויקים להפליא והתורים אצלו תפוסים חודשים ארוכים קדימה.

לא קל לתפוס את פרופ' זלצמן לשיחה. הוא משמש כמנהל מחלקת ילדים ונוער בבית החולים הפסיכיאטרי 'גהה' – אחד מתוך 14 בתי החולים שבקבוצת 'כללית'

– ונחשב לאחד מגדולי המומחים בתחום הפרעות הקשב והריכוז.

רק לאחר תיאומים חוזרים ונשנים הריאיון המיוחל יוצא לדרך.

בשיחה המיוחדת השתתפו הרב אברהם קונסקי, מנהל מגזר חרדי בקופ"ח 'כללית'; ר' לייבי ליברמן, מנכ"ל ארגון 'יד אחת'; ר' נחום אורנבך, עו"ס בכיר ואחד ממובילי מוקד 'נפש אחת' ור' דוד ליכטשיין, מהנהלת הארגון.

"אקדים ואפתח בפרדוקס שמלווה אותי שנים ארוכות דרכו אסביר את שליחותי הרפואית.

כשאתה נכנס לחנות ורוכש טוסטר, אתה מקבל יחד אתו חוברת הוראות בת 100 עמודים, מלאה בהנחיות, תרשימים ואזהרות. נתן לך הקב"ה ברחמיו ילד עם הפרעות למידה – היכן דף ההוראות? מה עושים? איך מטפלים? האם ניתן בכלל לטפל? בשביל זה נתן הקב"ה רשות לרופא לרפאות, לעשות סדר ולתת הוראות הפעלה".

חשוב לומר, מעיר ר' נחום אורנבך, שעל אף ההבנה וההיכרות של הציבור עם תופעת הפרעות הקשב, עדיין אפשר לומר שאין מספיק קשב לנושא, ולעיתים אף להיפך, יש רתיעה ודעות קדומות.

"זאת אחת ההפרעות השכיחות והנפוצות בכל ציבור, בכל העולם",

הוא מבהיר. "וחשוב לדעת שילד עם הפרעת קשב שאינה מטופלת יכול לשבש את חייה של כל המשפחה. הילד בא לחיידר, הבחור הולך לישיבה והם אמורים לשבת וללמוד. אם שם יש תקלה, כל החיים שלו משתבשים, וכשילד משתבש כל המשפחה מושפעת מזה.

"חשוב להבין, אנחנו לא מדברים על ילד חסר מוטיבציה. יש כאלה שיש להם שכל, יש להם יכולת ריכוז ואין להם לקויות למידה – אבל הם לא רוצים ללמוד. הבעיה שלהם זו בכלל בעיית מוטיבציה, לא צריך רופא בשביל זה. צריך מלמד או משגיח שיעודד אותם, ויפתח בליבם את הרצון והנכונות להשקיע בדברים החשובים באמת".

ברוכים הבאים: הפרעת ויסות

"אנחנו מתמקדים בילד, נקרא לו זבולון לצורך העניין, שמאוד רוצה ללמוד. הוא מנסה להקשיב בשיעור אבל לא ממש מצליח, כי יש לו הפרעה שנקראת בטעות: הפרעת קשב וריכוז".

בטעות?

"אהה… ", הוא מהנהן ומתחייך למראה פנינו הנדהמות. "כי זאת לא הבעיה העיקרית של זבולון. נכון שהמלמד והמשגיח רואים בעיית ריכוז בשיעור, אבל לזבולון יש בעיה הרבה יותר רחבה.

אתן לכם סקופ לפני כולם…

בגרסה הבאה של ספר האבחנות האמריקאי, ה-DSM, הולכים לשנות להפרעה הזאת את השם.

אני יודע כי אני פשוט חלק מהוועדה. כנראה שנקרא לה – 'הפרעת ויסות'.

איך הגענו מהפרעת קשב לוויסות? אנחנו מתקשים להבין.

"מה זה הויסות ?", הפרופ' תופס בשלט המזגן שמונח על השולחן ומסביר: "אני עכשיו מפעיל את המזגן על 22 מעלות והוא מתחיל לעבוד. ברגע שיהיה פה קר מדי – הוא לבד יפסיק לעבוד. אם יהיה חם מדי, הוא יגביר את הקצב. כי התרמוסטט שלו שומר על ויסות הטמפרטורה.

גם במוח האנושי יש אזורים שאחראים על ויסות, וזה נוגע בהרבה מאוד תחומים. למשל, ויסות בכוח: כשאכניס חוט למחט אהיה מאוד עדין, וכשאפתח קופסת שימורים אפעיל כוח חזק – צריך לדעת מתי להשתמש בכוח רב ומתי בכוח אחר.

יש את הוויסות החושי. מתי אני מקשיב למלמד ומתעלם מהילדים שמפריעים, מהמטוס שחולף ומהטרקטור שעובד בחוץ.

שומע רק את המג"ש ומנטרל את כל הרעשים. ומתי אני דווקא צריך להיות מאוד קשוב לרעשים מסביב. כשאני עומד לחצות את הכביש, לדוגמה, אני חייב לשים לב לכל הפרטים מסביבי ולא להתרכז בדבר אחד.

גם ברגשות יש לנו ויסות: מתי אני עצוב ומתי אני שמח; מתי צריך לדבר בכבוד, כי אני פונה להורים או למלמד; ומתי אפשר לצעוק כי איזה חבר לקח לי את הכדור. וזה נכון אפילו לגבי ויסות ערות ושינה.

לכן חשוב מאוד שיהיה לנו אפשרות גם להתמקד כשצריך, וגם להתפזר לכל הכיוונים כשצריך".

"8-10% מהילדים סובלים מבעיה בכל התחומים האלה", חושף פרופ' זלצמן. "המלמד של זבולון רואה רק את הבעיה להתרכז בשיעור גמרא, אבל למעשה הוא לא מווסת בכלום. ההורים רואים שהוא הולך לישון באמצע הלילה, החברים שלו מתלוננים שהוא מרביץ חזק מדי, הוא נורא רגיש לרעש ולא יכול ללמוד אם יש רעש. כל הבעיות האלה נכללות בהפרעת קשב וריכוז.

עכשיו אתם מבינים למה השם הזה לא באמת מכיל את כל מה שזבולון עובר?", הוא שואל רטורית.

"ויסות זו תכונה התפתחותית", ממשיך פרופ' זלצמן בהסבר המרתק. "כלומר, תכונה שהולכת ונרכשת. כל תינוק בן יומו הוא בעצם עם הפרעת קשב וריכוז מוחלטת. כל רעש קטן הוא מוסח, וטוב שכך. אני רוצה שהוא יהיה מוסח מכל רעש, שיהיה סקרן, שיחפש כל הזמן. אם לא, יכול להיות שהוא חלילה חירש, עיוור, או משהו לא תקין. גם מבחינת רגשות הוא לא מווסת לחלוטין.

יכולת הוויסות הולכת ומתפתחת עם השנים כמו שהיכולת הקוגניטיבית מתפתחת. כשאני ילד קטן וקיבלתי מכה? אני מרביץ לשולחן. אם בגיל שלושים ארביץ לשולחן – זה כבר אירוע אחר…

"כשמגיעים לגיל חמש בערך, רוב הילדים מווסתים מספיק כדי לשבת וללמוד קרוא-וכתוב. מי זה הילדים שמגיעים אליי לבדיקה?

אלה שבגיל חמש לא מפותחים בתחום הוויסות. הם כמו בני שלוש.

הבשורה הטובה, שהפער הולך ומצטמצם עם השנים והבעיה הופכת פחות חמורה. אבל אם לא נטפל בקשיים בגיל הצעיר – הילד עלול להיפלט מהמסגרת, חלילה.

הוא לא יחזיק מעמד".

אין ילד רע – יש ילד שרע לו

"חשוב להגיד להורים", הוא מדגיש נחרצות. "ההפרעה הזאת היא לא בחירה חופשית. הוא לא ילד רע – הוא פשוט לא מווסת. ככה נולד וככה יהיה כמבוגר. ואגלה לכם סוד: גם כשהוא יישב בבית בגיל 98 מוקף בצאצאים ובנחת הוא לא יישב ברוגע, גם על הכורסא הוא כל הזמן יזוז. רואים את זה בבתי אבות. זו הפרעה שהולכת איתך כל החיים".

לפרופ' גיל חשוב למקד מבט על שלושת הנקודות שמרכיבות את הפרעת הקשב. "היא מתבטאת בשלושה מישורים שונים:

.1 קשב היכולת להתמיד בתשומת לב לאורך זמן. שימו לב, אני עכשיו מדבר אתכם, אני עושה לכם מעניין. אבל אם הייתי מדבר בצורה מונוטונית ומשעממת, עשרה אחוז מכם היה מאבד אותי כבר.

תראו, אני כבר רומז שחלק מהפתרונות נמצאים בכלל אצל המלמד ולא אצל הילד. אם המלמד יוצר עניין בשיעור, מביא סיפורים – גם הילדים עם הפרעת הקשב יקשיבו לו. הוא יצליח להחזיק אותם.

סיכוי סביר שאם תשימו ילדים כאלה אצל המלמד הכי טוב, עם סבלנות – הם ייצאו ראשי ישיבה.

תלמידי חכמים.

.2 אימפולסיביות דחף. נטייה לעשות דברים מהר ורק אח"כ לחשוב על ההשלכות.

הם עושים פעולה ואז מתחרטים עליה. 'לא התכוונתי'. אתה מדבר והוא נכנס לתוך הדברים שלך. הוא לא יכול להתאפק. אין לו סבלנות לתהליכים ארוכים וללמידה ארוכה.

הוא אוהב הכל מהר מהר.

גם כשהוא יהיה מבוגר לא תהיה לו סבלנות. נפגשתי עם כאלה, אחד אפילו היה חבר עירייה, אנשים עסוקים ומכובדים – אין להם סבלנות לישיבות ארוכות, הם עושים הכל בעמידה. זה חלק מהאימפולסיביות.

.3 היפראקטיביות הגוף זז ביתר קודם כול, הרגליים רוקדות, או שהידיים מחפשות כל הזמן מה להחזיק. תראו אדם עם הפרעת קשב, הוא עסקן, יש לו שלושה פלאפונים. כל הזמן מוציא את זה ומוציא את זה, כי הוא מפוזר.

אגב, הוא גם תמיד שוכח מכשיר אחד באיזשהו מקום ומחפש אותו.

ילד עם הפרעת קשב לא יודע איפה הוא נמצא. הוא מאבד את הראש שלו. אומרים בחיידר להביא חומש למחר – הוא ישכח בבית.

'תבואו עם חולצה לבנה', הוא יבוא עם רגילה. הוא לא מסוגל, יש לו היפראקטיביות. הוא מנוע טורבו.

אומר זאת שוב: זה לא אומר כלום על האינטליגנציה שלו. הוא יכול להיות ילד מאוד חכם, אבל אין לו סבלנות לשבת דקה במקום.

ואגב, גם כאן יש סוג של פתרון מצד המלמד: תן לו להתאוורר. הוא יושב בשיעור? תוציא אותו לסיבוב של חמש דקות והוא יחזור כמו חדש. במקום שיישב פסיבי ויפריע, שייתן שיעור בפני כולם. תעשו אותו אחראי על משהו. שתדעו לכם, הם המאכערים הכי גדולים…

אותו הדבר בסעודת שבת. כולם יושבים שרים זמירות והוא מסכן, לא יכול לשבת. פשוט תשלחו אותו לעזור קצת במטבח. תנו לו תפקיד".

וכל החבילה הזאת תמיד באה יחד?

"הו, זה בדיוק מה שבאתי לומר עכשיו", משיב פרופ' זלצמן. "אלו המרכיבים של מה שאנו מכנים ADHD. אבל בהחלט יכול להיות ילד רק עם בעיית קשב – הוא מאוד רגוע אבל הריכוז ממנו והלאה. יש אחרים רק עם אימפולסיביות, שם יהיו יותר בעיות התנהגות כמו חוצפה וכדומה. ויש גם את הסוג ההיפראקטיבי, שדווקא מצליח אולי להקשיב אבל הגוף קופץ כל הזמן".

קריירה של 'לא יוצלח'

"עוד דבר חשוב לזכור על הילדים האלה", קורא הפרופ'. "יש להם ליקוי משמעותי, אבל הוא שקוף.

לא רואים אותו מבחוץ. הוא נראה ילד מוצלח, הכול בסדר. אבל הוא לא מצליח ללמוד, ולא מבינים את הבעיה. אם הוא היה על כיסא גלגלים, רחמנא לצלן, היו אומרים 'מסכן הילד, הוא נכה'. היו מתקינים לו רמפה, מושיבים אותו בקדמת הכיתה, ואם הוא לא היה מצליח במבחן המלמד לא היה כועס עליו.

ילד עם הפרעת קשב, כל הזמן כועסים עליו. ההורים, המלמד, החברים, כולם כועסים עליו. ואז הוא מתחיל לשלם מחיר. הוא חושב לעצמו: 'לא רק שאני לא מצליח ללמוד, כולם גם כועסים עלי'. הוא מתחיל ללחוץ על עצמו ומפתח חרדות ודיכאון. אני מספר את זה שתדעו למה חייבים לטפל בזה!

יאמר אבא: 'לא צריך לטפל.

מקסימום הוא לא יהיה א גרויסע תלמיד חכם, לא אכפת לי'. לא, זה לא רק זה. הוא משלם מחירים נוספים, חברתיים ואישיים".

"דמיינו שלומדים כעת גמרא סוכה בכיתה", ממשיך הפרופ' לתאר בשפתו הציורית. "זבולון שלנו כמובן לא מרוכז. זה משעמם אותו. כל רעש הכי קטן מוציא אותו מהגמרא. ואז הרב'ה שואל: ' נו, אז מה צריך להיות אורך הלולב?' כולם מרימים יד, כולם יודעים. היחיד שלא הרים את היד זה זבולון. הוא יותר חכם מכל הכיתה, אבל הוא לא בעניינים.

מה הוא אומר לעצמו? אני הטיפש של הכיתה. והוא מתחיל להאמין בזה, וגם הרב'ה מתחיל להאמין בזה, כי הוא שאל שאלה וזבולון

היחיד שלא ידע את התשובה. הוא נותן לו עונש ומוציא אותו החוצה.

עכשיו הוא כבר מפסיד עוד שיעור וכבר לא יודע כלום מהחומר, וכך הוא מתחיל לפתח 'קריירה של לא יוצלח', לא מסוגל. לאט לאט זבולון כבר לא רוצה ללכת לחיידר.

ובצדק. מישהו מאיתנו היה רוצה לבוא למקום שמשקף כמה הוא טיפש ולא יוצלח? אז הוא נשאר בבית. זו אגב, הבעיה הכי שכיחה בפסיכיאטריה של הילד".

"יש עוד בעיה בלמידה שבטעות נוטים לערב אותה עם הפרעת קשב וריכוז", פונה פרופ' זלצמן לנושא שונה אך מהותי לא פחות.

"חשוב לדעת גם עליה, כי היא לא נדירה. אני מדבר על ליקויי למידה, בעיות דידקטיות.

"ראשית, אין להן שום קשר להפרעת קשב וריכוז. מדובר בהפרעות שונות לחלוטין. אחת באונה הקדמית של המוח, והשנייה בכלל באחורית. יכול להיות ליקוי למידה בלי הפרעת קשב, והפרעת קשב ללא ליקוי למידה".

עתה מונה הפרופ' את הלקויות העיקריות. "ישנן שלושה לקויות למידה: השכיחה ביותר היא הדיסלקציה – קושי בקריאה, בפיענוח האות הכתובה. אחריה הדיסגרפיה – בעיה בכתיבה ושגיאות כתיב. והפחות מצויה היא דיסקלקוליה – בעיה בחשבון.

ילד עם דיסקלקוליה, למשל, לא יידע לפתור תרגיל מספרי של חמש ועוד חמש, אבל אם אבקש ממנו לחשב בעיה מתמטית כתובה – הוא יענה בקלות, ודווקא ילד עם דיסלקציה לא יצליח. כי הוא טוב בחשבון, אבל הוא מתבלבל במילים. אם תלמד אותו בעל פה, הוא יהיה השפיץ של הישיבה.

בכתב? הוא הכי גרוע".

אם כבר דיברנו, איך מאבחנים לקויות למידה?

"רק מאבחן דידקטי. הוא היחיד שיודע לאבחן את זה", הוא עונה קצרות. "אבל זה כבר ממש לא התחום שלי".

יש תרופה או פתרון נוירולוגי מוכח ללקויות למידה?

"לצערי הרב לא", הוא משיב.

"נולדים עם זה ואין טיפול. יש כן הוראה מתקנת, כמו שיטת פוירשטיין ודומיה".

כשהמלמד מאבחן הפרעת קשב

פרופ' זלצמן לוקח פאוזה קצרה משטף הדיבור, וחוזר לתחום הפרעות הקשב: "אז איך מאבחנים הפרעת קשב? אפתיע ואומר שלפעמים מספיק מלמד מנוסה.

אם הוא אומר שכדאי לבדוק קשב – יש דברים בגו וצריך לבדוק.

נכון שהמלמד לא נוירולוג ולא רופא, אך בכל זאת לימד תלמידים רבים ויש לכך משמעות. כמובן שטיפול זה רק אצל רופא.

במידה ובאמת יש חשש להפרעת

קשב הולכים לעשות אבחון קליני אצל נוירולוג בקופת חולים, או רופא ילדים שעבר הסמכה ממשרד הבריאות או אצל פסיכיאטר ילדים.

הם יישבו עם הילד, ישאלו כמה שאלות, ויש אבחנה. יש גם שאלון שנקרא 'קונורס' שמאבחן הפרעת קשב, או בדיקה ממוחשבת כמו 'מוקסו' וכדומה".

האם נעדיף ללכת לאבחון אצל פסיכיאטר על פני רופאים אחרים?

"אני חושב שנוירולוג, רופא ילדים שעבר את ההכשרה ופסיכיאטר – טובים באותה מידה. אני כן אמליץ על פסיכיאטר כאשר יש גם בעיות רגשיות. כי הנוירולוג רואה רק את הפרעת הקשב, רופא ילדים אולי יבדוק עוד קצת והפסיכיאטר רואה את הכל, כי הוא גם לומד רפואת ילדים וגם נוירולוגיה".

מאיזה גיל נתחיל לאבחן הפרעות קשב?

"לפי ספר האבחנות האמריקאי מגיל ,6 מהסיבה הפשוטה שלפני כן לא לומדים. אצלכם שלומדים כבר מגיל 3-4 אפשר לאבחן מוקדם יותר".

לפרופ' חשוב להקיף את הנושא מכל היבטיו. "אסיים בעוד קבוצה של הפרעות שפוגעת בלמידה.

הן יכולות להתחפש לבעיות קשב וריכוז או לקויות למידה, אבל בעצם אלו בעיות רגשיות.

דיכאון למשל. כשילדים או אפי' מבוגרים בדיכאון – המוח לא עובד.

כשאתה לא שמח, המוח לא עובד.

גם חרדות. אם הילד פוחד ללכת לכיתה, יש לו חרדה חברתית, או נורא מלחיץ אותו להיות בתוך קהל
הוא לא יכול ללמוד.

ואפילו ילד שנולד לו אח קטן.

אצל ילד בן 7-8 התפיסה הכמותית עדיין לא טובה, ומבחינתו אם אבא ואמא אוהבים את התינוק, לא נותר להם מקום לאהוב גם אותו. גם זה לא עוזר ללימודים. הוא רוצה להיות בבית כל הזמן ולהשגיח שלא מפנקים את התינוק יותר מידי…

דווקא במקרה האחרון זה קל יותר. אתם כהורים פשוט תנו לו את הזמן שלו. באופן כללי כדאי לתת לכל ילד חמש דקות של תשומת לב ביום, רק לו לבד. שיחה קצרה, משחק קטן, לימוד משותף והילד מרגיש שהוא מרכז העולם".

"אם נסכם, הפרעות למידה זה תוצאה, הסיבה יכולה להיות שונה:

הפרעת קשב וריכוז על שלושת סּוֶג ֶ יָה ָ . לקות למידה, שגם לה שלושה סוגים, או בעיה רגשית.

לעיתים זה אף יכול לבוא יחד.

לפעמים זה הסיפור. נותנים ריטלין לילד ושום דבר לא משתפר, כי יש לו גם לקויות למידה. נותנים פרוזק לדיכאון אבל לא משתפר, כי יש לו גם הפרעת קשב וריכוז.

חייבים לבדוק את הילד באופן מקיף ביותר".

המחקר החדש: ריטלין? רק במעקב!

לאחר שהבנו מהי הפרעת הקשב על שלל חלקיה, אפשר לדבר על הפתרון. ישנן תרופות שונות להפרעות קשב, מה ההבדלים ביניהן והאם יש המלצה או ההעדפה לסוג מסוים?

"יש היום תרופות רבות", מסכים פרופ' זלצמן. "אני יכול להגיד שכולן פועלות בצורה די דומה, מה שכן תופעות הלוואי שונות, והבחירה, פעמים רבות, קשורה לתופעות הלוואי או לדרך המתן. לדוגמה, ילד לא בולע כדורים, אז אני חייב בן 6 ללכת על נוזל. ניתן לו ריטלין LA או ויואנס שאפשר לפתוח ולהמיס בנוזל, ומראש אני מוגבל לשתי התרופות האלה.

לעומת זאת, למי שכן בולע יש יותר אפשרויות, עכשיו רק השאלה עבור כמה זמן צריך. אם הוא לומד ריטלין רגיל ל4- שעות, או LA ל8- חצי יום ועובד חצי יום, אתן לו שעות. אבל אם זה ישיבה-בוחער שיושב ולומד 10 שעות ביום – הוא צריך ארוך טווח, אז נלך יותר על קונצרטה, ויואנס ועל שאר התרופות שעובדות לזמן ארוך.

"בכל מקרה צריכים להתחיל מריטלין, בשל הוראות משרד הבריאות. ניסינו ריטלין ולא הצליח? אפשר לעבור לתרופות אחרות כמו אטנט, שהיא תרופה טובה יותר עם מנגנון מעט שונה ופחות תופעות לווי".

"ישנה נקודה מאוד חשובה שחייבים להדגיש", מעיר הפרופסור. "אמנם כל התרופות האלה נחשבות לבטוחות מאוד, אך אם בעבר לא ממש עקבנו אחר מטופל שקיבל תרופה להפרעת קשב, כיום, לאור מחקרים חדשים ומקרים שקרו, אנחנו ממליצים להישאר במעקב.

המחקר החדש מצביע על תופעות לווי והשלכות מסוימות שעלולות להופיע אצל 3% ממשתמשי הריטלין. התרופות הללו למשל, עלולות להיות מסוכנות במקרה של מום לב מבני ובמקרים נוספים.

לכן עשו איזשהו שינוי בחשיבה על הנושא הזה. כי תמיד היו אומרים 'זו תרופה בת 100 שנה', 'התרופה הכי ותיקה ברפואת הילדים'. זה נכון, היא תרופה ותיקה ובטוחה, אבל חשוב שרק אדם מוסמך – כמו נוירולוג, רופא ילדים שעבר הכשרה או פסיכיאטר – ייתן אותה.

"הכלל שלי כשאני רושם תרופה למטופל: תתחיל נמוך ותעלה לאט.

אני בודק את התגובות שלו, ולפי זה מעלה או מוריד את המינון.

אדם מוסמך יכול גם לזהות את הסימנים ולהפסיק. חשוב להדגיש, אם מפסיקים ההשלכות המדוברות חולפות, אבל צריכים לזהות את זה ולכן צריך להיזהר. אגב, בשביל המעקב לא חייבים את הפסיכיאטר המומחה. זה יכול להיות גם רופא ילדים, אבל צריך לעקוב".

הרבה פעמים פונים אנשים לקו של 'נפש אחת' ושואלים:

'אנחנו מצליחים בלימודים ואנחנו מעוניינים לדעת יותר. אפשר לקחת תרופה לקשב?'. האם זה נכון לפנות לרופא בעצם עבור אדם שאין לו הפרעת קשב אבל רוצה להתרכז יותר? והאם זה יעזור לו בכלל?

"בשום פנים ואופן לא", קובע פרופ' זלצמן בחדות. "כלומר, זה אולי יעזור לו, כי להבדיל מאנטיביוטיקה שעוזרת רק למי שיש לו חיידק, ריטלין דווקא עוזר לכולם. כל אחד שייקח ריטלין ישפר את יכולת הלמידה שלו. אם אתה יכול להתרכז 10 שעות, כעת תוכל .12 ולכן אגב, זה שמישהו השתפר תחת ריטלין, לא אומר שהבעיה שלו זו הפרעת קשב. אך אומר זאת באופן פשוט וברור", הוא מבהיר נחרצות: "אני ממש נגד לתת תרופה למי שאין לו את ההפרעה, גם אם הוא יידע אלף דף בזכות זה!".

ילדים עם יכולות עצומות

"בנושא התרופות יש עוד מיתוס שכדאי לנפץ", מצהיר פרופ'

זלצמן. "לתרופות להפרעת קשב יש תופעת לווי מוכרת של חוסר תיאבון. אנשים חושבים שאם הילד לא יאכל – הוא לא יגדל. כי ככה סבתא תמיד הייתה אומרת… גם אנחנו היינו בתוך הקונספציה הזאת.

היינו ממליצים לקחת את התרופה רק שהוא בישיבה או בחיידר. לא בשבתות, בחגים או בבין הזמנים.

כי החשיבה הייתה: אם עכשיו בין הזמנים ובכל מקרה הוא לא יושב כל היום ולומד – שישתולל…

"היום אנחנו יודעים שזו טעות.

ראשית, כפי שאמרתי זו לא רק בעיית למידה, זו בעיה בכל תחומי החיים. הוא יריב עם כולם.

המשפחה נוסעת לנופש? הוא טורבו. רץ, מפריע, לא נותן לישון.

הורס לכולם. כל המשפחה סובלת כי הוא לא לקח את הכדור.

שנית, הקביעה הזאת שלא גדלים כי לא אוכלים פשוט לא נכונה.

בדקו את זה מדעית. נכון שהוא לא אוכל עכשיו, אבל הוא משלים.

אל תדאגו, אני מבטיח לכם שהוא ישלים את הכל ויגדל".

האם יש חשש שמי שלוקח תרופת קשב בילדות ובבחרות, יצטרך להמשיך לקחת לכל החיים?

"אתה בעצם שואל האם התרופות ממכרות?", מוודא הפרופסור. "התשובה היא לא.

אין התמכרות לתרופה, למרות שמדובר בחומרים שבמקור ממכרים – בשימוש רפואי ובמינון ובגיל שאנחנו נותנים אין התמכרות ואין תלות. אפשר להפסיק בכל רגע. יותר מזה, לפעמים באבחנות מסוימות אני אומר למטופל מראש:

תיקח רק בימים ארוכים. יום שישי?

יום קצר? אל תיקח".

מהשיחה עולה כמה הקשר בין מוסד הלימודים להורים קריטי בנושא הזה. עד כמה, אם כן, חשוב לשתף את המלמד שהילד התחיל ליטול תרופה להפרעת קשב?

"אני בעד שהמלמד ידע. קודם כל, זה לא בושה. לא מדובר על תרופה פסיכיאטרית, זו תרופה נוירולוגית. לא תאמינו, אבל אפשר להיות טייס במטוס עם ריטלין. יש לי מטופל שהוא טייס קרב ולוקח אטנט. אז לכן הסטיגמה סביב התרופות האלה מיותרת. זה לא אמור להפריע בשידוך, ולא צריך להוות בעיה. ריטלין עוזר ללמוד, לא צריכים להסתיר את זה.

לפעמים, גם אם לא תספרו למלמד, הוא ידע לבד. איך? הוא רואה השינוי בכיתה. אני אוהב לא לגלות להם ולחכות שהם יזהו לבד, ואז אני אומר להורים: 'רואים שזה עובד? אפילו המלמד שלא ידע מכלום אומר לכם שהוא השתפר".

יש חלק משמעותי באוכלוסייה שרגישים מאוד לסביבה, קולטים הרבה דברים, תמונות, רעשים, וזה בעצם מביא אותם לקריסה של קשב בגלל עודף קשב. האם זה גם נכלל בבעיית הוויסות?

"לא, לא דיברתי על זה. זה נקרא ויסות סנסורי או רגישות סנסורית",

הוא עונה. "מי שמטפלים בבעיה הזאת אלו מרפאים בעיסוק. שווה לטפל בזה כי זו יכולה להיות בעיה קשה. הפתק בחולצה מוציא אותם מדעתם. יש להם טיקים. הם לא יכולים לסבול המון דברים. אז זה לא ממש קשור להפרעת קשב, אבל כן יש ילדים עם הפרעת קשב שיש להם גם רגישות סנסורית".

השעה מתאחרת ונדמה שהשיחה המרתקת יכולה להימשך עוד ועוד.

פרופ' זלצמן חותם את הריאיון ולוחץ את ידינו בחום. "הייתי שמח להמשיך. אבל נעצור פה, כי עוד רגע כבר לא אֹוַכ ַ ל ארוחת צהריים היום…", הוא מפטיר בחיוך.

כשהדברים עדיין מהדהדים בחדר, אנחנו יוצאים בתחושה ברורה: לילדים האלה יש יכולות עצומות. לפעמים הן קבורות מתחת לרעש, לתנועה או לחוסר שקט. אבל כשמבינים את שורש הקושי ונותנים להם יחס נכון וכלים להתמודד – הם פורחים.